Google Tag Manager (googletagmanager.com) אינו טוען בעצמו כלי מעקב, אלא מנהל אותם. הנושא האמיתי של הגנת המידע הוא התגיות שהוא משדר.
הטעות הנפוצה ביותר עם Tag Manager היא ההנחה שכלי הסכמה חסום בתוך הקונטיינר מספיק. כל עוד קטע הקונטיינר נמצא ב-<head>, נוצר בטעינת הדף חיבור ל-googletagmanager.com וכתובת ה-IP מועברת ל-Google — לפני שתג כלשהו יורה. עבור הקונטיינר עצמו זה נמנע רק על ידי טעינתו לאחר ההסכמה או הגשתו בצד השרת.
Google Consent Mode v2 הוא למעשה חובה מאז מרץ 2024 עבור פונקציות פרסום ב-EEA אם נתוני המרה אמורים לזרום ל-Google Ads. אבל הוא אינו מחליף כלי הסכמה: Consent Mode רק מתאים את התנהגות תגי Google למצב ההסכמה — את המצב עצמו חייב לתפוס באנר שעומד בדרישות של הסכמה.
בתיוג בצד השרת, ביצוע התגים עובר לנקודת קצה משלו (לעיתים קרובות תת-דומיין). זה משפר את זמן הטעינה ואת השליטה בנתונים אך אינו מעביר את חובת ההסכמה: תגים המופעלים בצד השרת הניגשים למזהים שנקבעו בצד הלקוח מצריכים גם הם הסכמה מוקדמת.
אם Tag Manager טוען תגיות הדורשות הסכמה (Analytics, Ads, פיקסל) לפני הסירוב או למרותו, חסר להן הבסיס המשפטי לפי סעיף 25(1) ל-TDDDG. עצם קריאת המכולה כבר מעבירה את ה-IP ל-Google (ארצות הברית).
הבדיקה החינמית מנתחת את קוד ה-HTML שסופק ומציגה אילו שירותים מוטמעים, האם זוהה באנר העוגיות, והאם קיימים קישורים למדיניות פרטיות ולפרטי יצירת קשר — עם סיווג לכל ממצא. אינה מהווה תחליף לייעוץ משפטי.
טקסט זה הוא מידע כללי למיטב ידיעתנו, ולא ייעוץ משפטי. למקרה פרטני, פנה למשרד עורכי דין המתמחה בדיני מחשבים ומידע.